<h1>עבוה"ק לרשב"א בית נתיבות שער חמישי</h1>
<h2>דף טו.</h2>
שבת בתל גבוה עשרה והוא מארבע אמות עד בית סאתיים וכן בנקע עמוק עשרה או בקרפף שאינן יתרים על בית סאתיים, הרי הן לו כארבע אמות ומהלך את כולו וחוצה להן אלפיים אמה לכל רוח, וכן שדה וקמה קצורה או שבולות מקיפות אותה ואין בה יותר מבית סאתיים. היו יתרים מבית סאתיים הואיל ואין יכול לטלטל בתוכן אלא בארבע אמות אין מקומו אלא ארבע אמות כאילו שבת בבקעה. קרפף שהוקף לדירה אע"פ שיתר מבית סאתיים הרי הוא כחצר ומטלטלין בכולו, ולפיכך מהלך את כולו וחוצה לו אלפיים אמה.
<h2>דף כא.</h2>
דברים אלו שאמרנו בשאין מקיר העיר וחוצה בתים או קרפיפות מוקפין לדירה או שאר בנינין אלא קרקע פנוי. היה חוצה לה בנין בין מיושב בין חרב, אם היה בנין שהוקף לדירה כעיירות וכפרים שנחרבו ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים, כל שהן תוך שבעים אמה ושירים ואפילו היו הרבה זה תוך שבעים אמה ושירים לזה נעשה הכל כאחד והולכין את כולן ואפילו שלוש פרסאות וחוצה לה אלפיים אמה. לא היה עשוי לדירה או שעשוי לדירת עראי אין עושין אותו עיבור לעיר, לפיכך הבורגנין שעושין שומרי גינות ופרדסים ושומרי העיר חוץ לעיר אין נמדדין עם העיר מפני שהן עראי מפני הגנבים ומפני מי הגשמים ששוטפין אותן.
<h2>דף כו.</h2>
עיר שהוקפה ולבסוף ישבה אין מודדין לה מחומתה אלא מיושבי הבתים שבתוכה, ישבה ולבסוף הוקפה מודדין לה מחומתה ולפיכך אפשר לומר שאין נותנין קרפף לעיר שהוקפה ולבסוף ישבה, קל וחומר הדברים אם הוקפה ולבסוף ישבה אין מודדין אפילו מחומתה כל שכן שאין נותנין ומוסיפין לה קרפף, אלא שאין הדעת מסכמת לכך. ולפיכך יראה לי שלא אמרו בעיר שהוקפה ולבסוף ישבה שאין מודדין לה מחומתה אלא כשהייתה החומה רחוקה מישובה יתר מכדי עיבורה של עיר, שאילו עיר שישבה ולבסוף הוקפה אפילו הייתה חומה רחוקה מישובה כמה, מודדין לה מן החומה כאילו כולה מלאה בתים ועוד נותנין לה קרפף מקיר החומה וחוצה, ושהוקפה ואחר כך ישבה אין מודדין היא וקרפיפה אלא מישיבתה.
<h2>דף כו:</h2>
בכל דבר שמשתתפין בו שתופי המבואות מערבין עירובי התחומין, וכבר ביארנו למעלה בשתופי המבואות במה משתתפין, וכמה שיעורו, מזון שתי סעודות לאדם אחד ואם היו מרובים צריך מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. כיצד, אם עירב בדבר שסומכין עליו משום סעודה צריך כדי לסמוך עליו שתי סעודות. ואם סומכין עליו משום ליפתן עד שיהא בו כדי ללפת בו מזון של שתי סעודות.
מערבין לנזיר ביין, לפי שהוא ראוי לכל מי שאינו נזיר, ולישראל בתרומה, לפי שראוי לכהן, וכל שאין ראוי לזה וראוי לזה מערבין בו, כדרך שמערבין לגדול ביום הכיפורים לפי שראוי לקטנים. במה דברים אמורים במה שאין איסורו לכל מחמת עצמו, אבל דבר שאסור לכל הגדולים מצד עצמו אין מערבין בו, ולפיכך אין מערבין בטבל ואפילו בטבל טבול מדבריהם ואע"פ שאפשר שהוא מותר לקטנים, ואין מערבין במעשר ראשון שנטלו מן הכרי ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, [או שהקדימו בכרי ולא נטלה ממנו תרומה גדולה ואע"פ שנטלה ממנו תרומת מעשר], ולא במעשר שני והקדש שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כמעשר שני שפדאו בכסף שאין בו צורת מטבע והקדש שחללו על גבי קרקע.
ומערבין אפילו לכהן בתרומה טהורה שנילושה במי פירות אע"פ שהניחוה לו על הקבר, שהרי יכול ללכת שם בשידה תיבה ומגדל ולמשוך עירובו בפשוטי כלי עץ. ואע"פ שאסור לקנות בית באיסורי הנאה, כבר ביארנו שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו, ולפיכך בשעה שקנה לו עירובו אין כאן הנאה, ולאחר שקנה לו העירוב אין מקפיד על ככר עירובו אם יהא שמור שם או ילך לאיבוד. וראיתי לאחד מגדולי המורים שאסר ולא נתכוונו לי דבריו במקום זה.
<h2>דף כט.</h2>
וכמה שיעור מזון שתי סעודות, בפת, יראה לי כל שיש בו כדי חמישה ביצים ושליש, וכל אדם מערב בכך ואפילו היה רעבתן, לפי שהלכו בעירוב להקל, ושאר בני אדם חולה וזקן לפי מה שהוא אדם להקל משיעור זה, כדי מזונו לחול ולא לשבת לפי שבחול מזונו מועט, כל האוכלין מצטרפין לשתי סעודות, אפילו למחצה לשליש ולרביע.
<h2>דף ל.</h2>
הנשבע על הככר שלא יאכלנו ולא יהנה ממנו מערבין לו בו. אבל האומר אכילת ככר זה עלי, יש מי שהורה שאין מערבין לו בו, שאע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו וכל שכן ככר זה שלא נאסר בהנאתו, אפילו כן כל שנאסר על עצמו אין מערבין לו בו מפני שנראה כהקדש ואין מערבין בהקדשות, גזרו על זה מפני זה. ויש מי שהורה דבין נשבע על הככר בין נדר מן הככר ואפילו בהנאתו מערבין לו בו, ולזה הדעת נוטה.
<h2>דף לא.</h2>
מערבין בדמאי מפני שראוי לעניים וגם לעשיר שעירב בו ראוי אם הפקיר נכסיו. ובמעשר ראשון שהקדימו בשבלין וניטלה ממנו תרומת מעשר, ואע"פ שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, ובמעשר שני והקדש שפדאן ונתן את הקרן לבד ולא נתן את החומש, שאין החומש מעכב.
<h2>דף לא:</h2>
שולח אדם עירובו על ידי הכל ואפילו על ידי עבד ואפילו על ידי שפחה, והוא שיהיו גדולים בני דעת ומודים בעירוב, אבל אם שלחו על ידי חרש שוטה וקטן וביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. הכותי אינו מודה בעירוב ולפיכך אין משלחין את העירוב על ידו. ואם אמר לאחד לקבלו מהם ועמד הוא וראה שהגיעו לאותו שאמר לקבלו, אע"פ שלא ראה אם קבלו מהם אם לאו, סומך עליו שחזקה שקבלו שחזקת שליח בשל דבריהם עושה שליחותו. ולפיכך נתנו לפיל והוליכו ואמר לאחד לקבלו, אם עומד ורואה עד שהגיעו אצלו הרי זה עירוב, שחזקת שליח עושה שליחותו.
<h2>דף לב:</h2>
המניח את העירוב צריך שיניחנו במקום שאפשר לו להביאו אצלו במקום שנתכוין הוא לשבות שם, לפי שסעודה הראויה לו בין השמשות במקום שביתתו הוא צריך, לפיכך הנותן את עירובו ברשות היחיד ונתכוין לשבות הוא ברשות הרבים או נתכוין לשבות ברשות היחיד ונתן עירובו ברשות הרבים אין עירובו עירוב. נתכוין לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בכותל גבוה עשרה ורחב ארבעה או באילן גבוה עשרה ורחב ארבעה אינו עירוב, לפי שאלו רשות היחיד הן. אם אינן גבוהין עשרה אע"פ שרחבין ארבעה עירובן עירוב, אע"פ שנידונין משום כרמלית, המוציא מהן לרשות הרבים אינו אסור אלא משום שבות, וכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה כזו. לפיכך נתכוין לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בבור עמוק עשרה ורחב ארבעה אין עירובו עירוב, ואפילו לא נתנו בתחתיתו של בור, לפי שכל חללו של בור רשות היחיד. לא היה הבור עמוק עשרה עירובו עירוב, לפי שהבור נידון ככרמלית ואינו אסור אלא משום שבות. ואין צריך לומר אם לא היה רחב ארבעה לפי שהוא מקום פטור ואפילו עמוק מאה אמה. בור שבכרמלית עמוק עשרה ורחב ארבעה נידון משום רשות היחיד, ולפיכך אם נתכוין לשבות בכרמלית ונתן עירובו בבור שבתוך הכרמלית הרי זה עירוב, אבל אם נתכוין לשבות ברשות הרבים אינו עירוב.
אילן שהוא ברשות הרבים ונתכוין לשבות בעיקרו ונתן את העירוב בנופו ועיקר הנוף למטה מעשרה והולך וזוקף למעלה מעשרה ומתפשט חוץ מעיקרו יותר מארבע אמות, אם נתן את העירוב אפילו בנוף במקום שלמעלה מעשרה ורחב מארבעה הרי זה עירוב, שכבר ביארנו שהנותן עירובו יש לו ארבע אמות ורואין כאילו עולות עד לרקיע ונמצא שיכול להביא את עירובו אצלו דרך הנוף של האילן, אע"פ שיש בו משום שבות שמשתמש באילן לא גזרו בו במקום מצות עירוב. היה הנוף ממקום הנחת העירוב עד מקום שביתתו מקום גבוה תשעה מצומצמין הראויין לכתף עליו, אם המקום ההוא רחוק מעיקר האילן שהוא מקום שביתתו ארבע אמות אין זה עירוב. ואע"פ שאם בא לזורקו ממקום הנחת העירוב אין בו אפילו משום שבות לכשתמצא לומר שמקום שביתתו כרשות היחיד, או שיכול להעבירו מן הנוף שהוא למעלה מעשרה למקום העיקר שאין בו האיסור של תורה אלא משום שבות, אפילו כן אינו עירוב שלא כל שבות התירו כמו שאמרנו שכל דבר שהוא קרוב למלאכה של תורה גזרו בו.
עוד זאת הקלו בו שאם נתנו באילן או בכותל גבוהין עשרה ורחבין ארבעה והן ברשות הרבים שבתוך העיר כסרטיא ופלטיא או אפילו בתוך עיבור העיר, ונתכוין הוא לשבות למטה אפילו רחוק מארבעה אמות הרי זה עירוב, לפי שאנו רואין את כל העיר ועיבורה כמלאים ועולין עד לרקיע וכאילו הוא ועירובו ברשות היחיד. דבר זה יראה לי כי להקל אמרו ולא להחמיר, שאילו נתן את עירובו בעיר או בעיבורה ונתכוין הוא לשבות ברשות הרבים רחוק ממנו ארבעה אמות, אין זה כמו שנתן עירובו ברשות היחיד ונתכוין לשבות ברשות הרבים ברחוק ארבע אמות, אלא כל שנתכוין לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו ברשות הרבים שבעיר ובעיבורה אפילו ברחוק ארבע אמות הרי זה עירוב, כמי שנתן עירובו ברשות הרבים ונתכוין לשבות ברשות הרבים אפילו רחוק ארבע אמות שעירובו עירוב הואיל ויכול להביאו אצלו פחות פחות מארבע אמות, והדין נותן אם אתה מוציאו מדינו להקל עליו לא תעמידנו על דינו שלא להחמיר עליו. ויראה לי שאין דברים אלו אמורין אלא בשלא נתכוין לשבות רחוק מן העיבור ארבע אמות ורחוק ממקום העירוב שמונה אמות, שכל שהוא כן אינו עירוב מה נפשך, אם אתה עושה את העיבור כרשות היחיד הרי שאינו יכול להביאו למקום שביתתו שהרי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ואם אתה מעמיד העיבור על דינו ורשות הרבים הוא מכיון שאי אפשר להביאו אצלו בטלטול פחות פחות מארבע אמות אין זה עירוב. ואע"פ שאין בהבאה של פחות פחות מארבע אמות אלא משום שבות ולא גזרו שבות במקום מצות עירוב, לא כל השבותין התירו במקום עירוב, לפי שיש שבות שקרוב לבוא לידי מלאכה גמורה של תורה, ולא רצו להתירו כדי שלא יגע בשל תורה וזה אחד מהם. שאם אתה מתירו להביאו פחות פחות מארבע אמות יבוא לטלטלו ארבע אמות בבת אחת, ואינו בדין שנקיל עליו בשתים לעשות את העיבור כמלא וכרשות היחיד כדי להביא העירוב עד הגבול, ונקיל עוד ונאמר כשיהא לגבולו נעמידנו על דינו ורשות הרבים הוא להוציאו לרשות הרבים למקום שביתתו בפחות מארבע אמות, שאין מקילין כל כך לעשותו כרשות היחיד וכרשות הרבים בזמן אחד.
<h2>דף לג:</h2>
כל מקום שמניחין בו את העירוב אם הוא למטה מעשרה טפחים אע"פ שאינו רחב ארבעה הרי זה עירוב כאילו הניחו במקום חשוב הרחב ארבעה, שכל שהוא סמוך לקרקע תוך עשרה רואין אותו לדבר זה כאילו הוא מונח על הארץ. הניחו למעלה מעשרה טפחים יראה לי שצריך להניחו במקום רחב ארבעה, פחות מכאן אינו עירוב.
<h2>דף לד.</h2>
אין מערבין עירובי תחומין אלא קודם בין השמשות אבל לא בין השמשות לפי שבין השמשות ספק יום ספק לילה, ואם עירב בין השמשות אין עירובו עירוב, ואין זה כספק עירוב שכשר, אלא הרי זה כעירב בתרומה, ספק בתרומה טהורה עירב ספק בתרומה טמאה עירב, שאינו עירוב. לפיכך אם אמרו לו שנים צא וערב עלינו, לאחד עירב מבעוד יום ולאחד עירב בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשכה, לא קנה אחד מהן עירוב לפי שאין קונין בבין השמשות, ואע"פ שקונין עירובי חצרות בכיוצא בזה. לפי שעירוב חצרות אינו אלא כדי לערב הרשויות ועירוב התחומין קונה רשות ואין קונין בבין השמשות. ויש מגדולי המורים שהורו להקל בספק בין השמשות ולא נתכוונו דבריהם.
<h2>דף לד:</h2>
נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס, בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב, אבל אם אינו תלוש אינו עירוב חוששין שמא יקטום, ואע"פ שכל דבר שאינו אלא משום שבות לא גזרו בו בין השמשות לגבי מצות עירוב, כבר ביארנו שלא כל שבות התירו שזה קרוב לבא למלאכה גמורה. במה דברים אמורים בקנים שהוקשו, אבל בעודם רכים כירק הן ובירק ועשבים לא גזרו בתשמישן ואין בהן משום חשש תלישה ומותר להלך עליהן בכל ענין, לפי שהלכה כר' שמעון בדבר שאין מתכוין, אבל לאחר שהוקשו הרי הן בגזירת האילנות שאין עולין בהן ואין משתמשין בהן. ויראה לי שהקנים שלנו שעשויין להתקשות אפילו ברכותן הרי הן כאילן ואסור, אבל הקנים הגדלים באגם הן שאינן מתקשין לעולם, ולעולם הן בכלל עשבים בין גדולים בין קטנים. ואם נתן עליהן את העירוב, עירובו עירוב שהן לא נכנסו בכלל גזירת האילנות, וכן יראה לי מדברי מקצת מן הגאונים.
נתן את עירובו במגדל בין של עץ בין של אבן ונאבד המפתח, אם יכול ליטול את העירוב משם בלא מלאכה של תורה הרי זה עירוב, ואע"פ שיצטרך לעשות מלאכה שיש בה משום שבות ואם לאו אינו עירוב. ולפיכך אם היתה הדלת קשורה בחבל ואי אפשר לו עד שיתיר את הקשר או עד שיפקיע את החותמות או שיחתוך ואפילו חותמות שבקרקעות הרי זה עירוב, לפי שאין בכלל אלו איסור של תורה ואפילו חותך החותמות שבקרקע אלא משום שבות, ולא גזרו עליו בין השמשות.
<h2>דף לה.</h2>
העירוב צריך שיהא קיים במקומו כל בין השמשות. נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום חוץ לארבע אמות אינו עירוב, פחות מיכאן הרי זה עירוב שכבר ביארנו שהנותן עירובו יש לו ארבע אמות ולפיכך עדיין הוא במקומו. ויש מי שהורה דווקא בשלא יצא חוץ לשתי אמות, ואינו מחוור. נפל עליו גל מחובר שאי אפשר להוציאו מתחתיו אלא במקבות והגרזן שהיא מלאכה גמורה, אינו עירוב. אבל גל אבנים שיכול לטלטלן ולהוציאן הרי זה עירוב. לפי שאין בטלטול אבנים אלא משום שבות. ואין צריך לומר אם נשרף מבעוד יום שאינו עירוב, וכן אם עירב בתרומה ונטמאת. אירע לו אחד מכל אלו לאחר שחשיכה הרי זה עירוב, שתחילת היום קונה עירוב לכל היום. נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשיכה, הרי זה עירוב שמעמידין אותו על חזקתו, וזהו ספק עירוב שאמרו שהוא כשר, אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב ואם בתרומה טמאה עירב, וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו ועדיין טבל הן, אין זה ספק עירוב שאין לומר כאן העמד העירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות מעולם, אדרבה יש לומר העמד האיש על חזקת ביתו.
<h2>דף לו.</h2>
עירב בפירות מתוקנים ואחר כך נפל לתוכן טבל גמור ונסתפק אם קודם שחשיכה אם לאחר שחשיכה, הרי זה ספק עירוב שכשר לפי שנעמיד הפירות בחזקתן שהיו מתוקנים. מכאן נלמוד למי שעירב בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה שאינו עירוב.
האומר בערב שבת או בערב יו"ט ככר זה היום חול ולמחר קודש ועירב בו עירובו עירוב, שכל בין השמשות שהוא ספק חול ספק קודש לא ירדה לו קדושה, שהוא לא רצה שתחול עליו קדושה עד למחר הברור ולא המסופק ולפיכך קדם זכות עירובו להקדישו, אבל האומר היום קודש ולמחר חול אין מערבין בו, כי מן הספק לא נסתלקה קדושתו ממנו. ולפיכך כל בין השמשות קדוש הוא ואין מערבין בהקדשות.
אין העירוב קונה בסוף יום ערב שבת אלא תחילת השבת הוא שקונה, אבל צריך שתהא הסעודה שמערב בה ראויה לאכילה מבעוד יום, ולפיכך לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל, ואמר הרי זו תרומת מעשר משתחשך דבריו קיימין. ואם אמר עירבו לי בה לא אמר ולא כלום, שאע"פ שעשאו תרומת מעשר משעה שחשכה ומשחשכה היא שעת קניית העירוב וכבר יצא מכלל טבל, אפילו כן אין עירובו עירוב לפי שלא היה ראוי לאכילה ולשתייה מבעוד יום שעדיין טבל הוא, וצריך שתהא סעודה הראויה מבעוד יום. היו לפניו שתי ככרות אחת טהורה ואחת טמאה ואין ידוע איזו טהורה ואיזו טמאה, והניח את שתיהן במקום שרצה לקנות שם שביתה ואמר הריני מערב בטהורה איזו שהיא, לא קנה לו עירוב שהרי אין כאן סעודה הראויה, וכן הדין לשתי ככרות אחת אסורה ואחת מותרת.
<h2>דף לו:</h2>
אמרו לו שחכם בא למחר ואינו יודע אם לצפון אם לדרום ורוצה ללכת להקביל פניו או לשמוע ממנו דבר תורה, מניח שני עירובין אחד לצפון ואחד לדרום ואומר, אם יבוא חכם לצפון עירובי שבצפון יקנה לי ואם יבוא לדרום עירובי שבדרום יקנה לי, ואם באו שנים אחד לדרום ואחד לצפון לאיזה שארצה אלך, ואם לא באו לא לכאן ולא לכאן אהיה כבני עירי, דבריו קיימין. ואפילו באו שניים והאחד רבו ורצה למחר ללכת אצל מי שאינו רבו מותר, ואין אומרים לו מן הסתם בין השמשות דעתו היה על רבו, שפעמים דעתו נוחה בחברו יותר מרבו. וכן אם שמע שמציקין גוים באין ורצה לברוח מפניהם ואינו יודע אם יבואו אם לא יבואו או לאיזה צד יבואו, מניח שני עירובין ומתנה כדרך שאמרנו, לפי שבכל דבר שאינו אלא מדבריהם יש ברירה כמו שביארנו.
<h2>דף לז:</h2>
אומר אדם לחמישה הריני מערב על איזה מכם שארצה, אם רציתי שילך פלוני ילך ואם לא רציתי לא ילך, אפילו לא בירר איזה מהם עד שחשכה הרי זה עירוב שהרי יש כאן ברירה.
מערב אדם לכל שבתות השנה ורשאי להתנות ולומר שבת שארצה לילך ולסמוך על עירוב זה אלך ושבת שלא ארצה לא אלך ואהיה כבני עירי, ואפילו לא רצה מבעוד יום עד שחשכה מותר, שהתחומין אינן אלא מדבריהם ובדרבנן יש ברירה, וכל שבת שרצה אפילו משחשכה הוברר הדבר שקנה לו עירוב בבין השמשות.
<h2>דף לח.</h2>
יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה שתי קדושות הן, ולפיכך אם רצה לערב באחד מהן לצפון ולשני לדרום עירובו עירוב. במה דברים אמורים בשלא מיצע את התחום, אבל מיצע את התחום הראשון עירוב והשני אינו עירוב. כיצד, הניח את הראשון לצפון ברחוק אלף אמה וכן השני לדרום ברחוק אלף אמה וכיוצא בזה קנו שניהם עירוב, שהרי יכול לילך מבעוד יום אצל עירובו השני, אבל אם הניח את הראשון בצפון והניח את השני בדרום, אפילו אמה אחת חוץ מן המקום שיכול להלך בעירובו הראשון לדרום, אין השני עירוב, שכבר ביארנו שכל סעודה שאינה ראויה מבעוד יום אינה קונה עירוב, והרי זה אינו יכול להלך מבעוד יום אצל עירובו השני שבדרום, ורשאי הוא להתנות ולומר אם ארצה יהא עירובי בראשון לצפון ובשני לדרום או בראשון לצפון ובשני כבני עירי או בראשון כבני עירי ובשני לצפון וכל כיוצא בזה.
מי שהניח עירובו לשני הימים ונאכל עירובו בראשון, עירובו עירוב לראשון ואינו עירוב לשני, אלא אם כן הוא קיים כל בין השמשות של יום שני, שכבר ביארנו ששתי קדושות הן. אם לא היה המקום משתמר ומתירא שמא יאבד כיצד הוא עושה, אם יום טוב קדם מחשיך עליו יום ראשון ונוטלו בידו ומביאו עמו ולמחר מחזירה שם בידו או משלחו, ואינו צריך לומר שיקנה לו עירובו, ומחשיך עליו כדי שלא יאבד קודם שחשכה ואחר כך אם רצה לאוכלו שם אוכלו. במה דברים אמורים בפת ראשון אבל לא בפת חדש מפני שנראה כמכין מיום טוב לשבת. ואם עירב ברגל מחשיך עליו יום ראשון וכן חוזר ומחשיך עליו ביום שני, ואינו צריך לומר יקנה לי מקומי לפי שאפילו עומד ושותק קונה. ואינו נראה כמכין מיום טוב לשבת שהרואה אותו עומד שם, אם המערב תלמיד חכם הרואה אומר שמועתו משכתו לכאן, ואם עם הארץ הוא אומר שמא אבדה נאבדה לו והוא יוצא כאן לחפש אחריה. עירב בפת ביום טוב שלפני השבת לשבת אינו עירוב, לפי שהמניח עירובי תחומין כקונה שם בית ואין קונין בית בשבת, ועוד שאין יום טוב מכין לשבת. ואע"פ שאמרו שאין סוף היום קונה עירוב אלא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כאן שהוא מניח את העירוב לכתחילה ביום טוב נראה כאילו יום טוב מכין לשבת. עירב ביום טוב לצפון ברגליו צריך להחשיך שם כדי שיקנה לו עירוב, ואם רצה לקנות בשבת שביתה לרוח שני הולך מבעוד יום למקום שיכול להלך שם בעירובו שבצפון ומחשיך עליו, ואינו צריך לומר כאן תהא שביתתי שכל מקום שהוא מחשיך עליו שם קנה שביתה, ולפיכך לא יאמר בפירוש יקנה לי מקומי דנראה כאילו יום טוב מכין לשבת, וכן הדין ביום טוב שלאחר השבת. עירב בפת בראשון, מערב ברגליו בשני כמו שביארנו, עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני, שאין מערבין בפת חדש כמו שביארנו.
<h2>דף לט.</h2>
שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן ושניהם כיום אחד ארוך, ולפיכך אין מערבין בהן שני עירובין, ואם נאכל עירובו בראשון עירובו עירוב אף לשני. ויש מי שהורה שאם נאכל בראשון שאינו עירוב לשני, שלא אמרו שהן קדושה אחת אלא להחמיר שלא לערב שני תחומין אבל להקל לא אמרו, והראשון נראה לי עיקר. שני ימים טובים של גלויות, האחד חול, ולפיכך אם רצה מערב שני עירובין בין ברגל בין בפת על הדרך שביארנו. מי ששכח ולא עירב עירובי תחומין אפילו בשני ימים טובים של גלויות, אינו מניח מיום טוב לחברו ואפילו בתנאי, לפי שהמערב בתחומין קונה הוא שם בית ושמא הראשון קודש ואין קונין בית ביום טוב. יום הכפורים ושבת יש מי שהורה ששניהם כקדושה אחת ונראין דבריו.
שני ימים טובים של ראש השנה שניהם קודש וכיום אחד הם, לפיכך מחובר שנתלש ביום ראשון או דבר שנצוד ביום טוב ראשון אסור ביום טוב שני ולערב בכדי שיעשו דכיום ארוך הן. וכן הדין לספק מוכן ביום טוב ראשון של ראש השנה שאסור אפילו ביום טוב שני ולערב בכדי שיעשו, והוא הדין ביום טוב ראשון של גלויות הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה אע"פ שהן שתי קדושות. אבל דבר שאין במינו במחובר לקרקע שהובא ביום ראשון של ראש השנה או ביום טוב הסמוך לשבת, הורו חכמים שמותר ביום טוב שני, לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא שום איסור התלוי בקדושה כדי שנאמר ששני הימים כקדושה אחת הן, וכעין קנס הוא גזירה שמא יאמר לו להביא ודיו שקנסת עליו יום ראשון. עכשיו בקיאין אנו בקבועי החדשים וכל שני ימים טובים של גלויות השני חול, ואעפ"כ פירות שנתלשו או דגים שנצודו בו ביום בשביל ישראל אסורין ולערב בכדי שיעשו.
<h2>דף לט:</h2>
שני ימים טובים של גלויות האחד קודש והשני חול, לפיכך גוי שהביא בראשון דורון אפילו דגים או פירות שיש במינן במחובר לקרקע, בשני מותר מה נפשך אם הראשון קודש מה שנלקט ונצוד ביום טוב מותר בחול ואם הראשון חול כל שכן שהוא מותר, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה מן הטעם הזה. ולערב ביום טוב ראשון ממתין עד כדי שיעשו ומותרין ואין צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב של יום טוב שני, וכן כתבו מגדולי המורים ומשמן של גאונים, ויש מן הגאונים שאמרו שבכל מקום שאמרו בכדי שיעשו צריך לילה הראויה לעשיה. וכבר פשט ההיתר ברוב המקומות כדברי הראשונים ועליהן סומכין ועושין מעשה.
<h2>דף מ.</h2>
גוי שהביא פירות דורון לישראל ביום טוב אם אין מאותו המין במחובר לקרקע, אם הביאן מתוך התחום מותר אפילו למי שהביאן לו, חוץ לתחום אסור. והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר תוך ארבע אמות, לא אסרו לאותו ישראל אלא שלא יקל ויאמר לו להביא, ואין אדם מצוי לחטוא ולומר לגוי להביא כדי שיהנו אחרים. יש במינן במחובר לקרקע אסורין לכל, ולא לאכילה בלבד אסורין אלא אפילו בטלטול אסורין. יש במינן במחובר לקרקע וניכר שלא נלקטו היום מתוך שהן כמושין, הרי אלו כפירות שאין במינן במחובר, וכן הדין למי שהביא דגים. נסתפק אם נלקטו או נצודו היום, אסורין שכל ספק הכן אסור, ולפיכך מצודות חיה דגים ועופות שעשאן מערב יום טוב הרי זה לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב. פירש מצודות מכמורות ורשתות מערב יום טוב ובא מבעוד יום ומצאן מקולקלין בידוע שמערב יום טוב נצודו. מצאן מקולקלין ביום טוב ונסתפק אם היו מקולקלין מערב יום טוב או נתקלקלו ביום טוב אסורין כמו שנצודו ביום טוב, וכל שאסורין ביומן אסורין לערב בכדי שיעשו. בידוע שנלקטו או נצודו מאמש אע"פ שהן צהובין ואדומין ונראין כמו שנלקטו ונצודו היום, מותרין אפילו באכילה ואין גוזרין עליהם משום שמא יאמרו היום נלקטו ונצודו. איזהו ספק מוכן אסור, כל שהוא מוקצה מחמת איסור מלאכה גמורה כתלישה וצידה, אבל ספק מוכן של תחומין ספיקו מותר, והכן כזה בשל גוי מותר שאין הכן לגוי, וזהו שאמרו גוי שהביא פירות מחוץ לתחום מותר למי שלא באו בשבילו.
כל דבר שאסור בכדי שיעשה לא בעיקר תשמישו בלבד אסור אלא אפילו בכל הנאותיו, מעשה היה והביאו גויים הדס לחופת חתנים ואסרוה אפילו להריח בה לערב עד כדי שיעשו. שיעור זה של כדי שיעשו, כדי שילך לגן או לפרדס ויביא הפירות או ההדס ויגוז ויביא, ויש מי שהורה שאינו צריך להמתין רק כשיעור שיבואו מחוץ לתחום, ואחר שהיית זמן זה מותר ואוכל ומריח ונהנה.
כל מקום שאמרנו שאסורין לערב בכדי שיעשו, יש מגדולי המורים שאמרו שאין צריך להמתין לערב אלא אותן שנלקטו או נצודו בשבילו או שהביאום בשבילו לאחר שנלקטו או נצודו. אבל ישראל אחר מותר בהן מיד שלא אסרום ביומן לאחרים אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש או שמא יצוד ואפילו נשרו מעצמן או שלקטן וצדן גוי לעצמו, אסורין מחמת גזירה זו, ולפיכך ביומן אסורין לכל ולערב מותרין כמו שמותרין בשנשרו או שלקטן גוי או צדן לעצמו, אבל למי שהובאו לו אסורין אפילו לערב. ויש מן המורים הגדולים שאמרו שכל שאסור לערב בכדי שיעשו מחמת שנעשית בו מלאכה, אסור לכל ישראל. גוי שהוא דר חוץ לתחום או שהיה דר עמנו במדינה והביא דורון לישראל ביום טוב פירות שאין במינן במחובר ושאין רוב אותן פירות אלו נמצאין בעיר אלא מביאין אותן מחוץ לתחום, ונסתפק אם הובאו לעיר מבערב ולנו חוץ לחומה או באו היום מחוץ לתחום, יש מגדולי המורים שאמרו שהולכין בזה להקל ותולין בהן שבאו לעיר מבערב יום טוב, אבל הגאונים אמרו שאסורין עד שנדע בבירור שבאו היום מתוך התחום. ולדברי כולם יראה לי בגוי ששרוי עמנו במדינה והביא פירות שמצויין בעיר כמו שמצויין בחוצה לה שהן מותרין, ולמה נחוש להן ספק של דבריהם הוא והולכין בו להקל, ועוד יש לנו לתלותן בשל עיר שכאן נמצאו וכאן היו.
<h2>דף מא:</h2>
מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה או שנאנס בשאר אונסין ויצא חוץ לתחום, והניחוהו בבקעה או ברשות הרבים אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו באונס לתוך תחומו הרי זה כאילו לא יצא. יצא לדעת וחזר בין לדעת בין שלא לדעת, או שיצא שלא לדעת וחזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות בלבד. לעולם אינו מוחזר להיתר תחומו אלא אם כן יצא שלא לדעת וחזר שלא לדעת. נצרך לנקביו יוצא ואפילו למקום רחוק עד מקום שיכול ליפנות שם, ולא יתבייש מבני אדם וחוזר לתוך ארבע אמותיו, שהתחומין מדבריהם וגדול כבוד הבריות שדוחה לאו של לא תסור. ואם היה פקח נכנס לתוך תחומו ליפנות, וכיון שנכנס חזר וזכה בתחומו הראשון כאילו לא יצא, והוא שיצא שלא לדעת, אבל יצא לדעת אע"פ שהוצרך לנקביו ונכנס לתוך תחומו אין לו אלא ארבע אמות, לא יהא אונס נקביו חמור מאונס שאנסוהו הגויים והחזירוהו. נתנוהו בעיר או בדיר או בסהר או בספינה הרי זה מהלך את כולן, שכולן לו כארבע אמות. ויראה לי שכן הדין במי שיצא מדעת או שחזר מדעת אם נכנס לתוך אחד מאלו הרי הן לו כארבע אמות. ויש מי שהורה שאם יצא לדעת אפילו הוא ברשות היחיד בדיר או בסהר, אין לו אלא ארבע אמות, ואינו מחוור בעיני אלא שראוי לחוש לדבריהם.
פירות שיצאו מתחומם בין שהוציאוהו הבעלים בין שהוציאום אחרים, הרי הפירות כמי שיצא מתחומו באונס. לפיכך אם החזירום לתחומן לא הפסידו את מקומן, ואם לא החזירום אין להם שם אלא ארבע אמות. ואם יצאו על ידי ישראל בין בשוגג בין במזיד לא יאכלו שם לאחד מישראל לפי שנעשית בהן איסור על ידי ישראל. הוציאן גוי בין בשוגג בין במזיד אסורין למי שהוציאן בשבילו ומותרין לאחרים. במה דברים אמורים ביום טוב אבל בשבת אפילו העבירן ישראל ארבע אמות ברשות הרבים או שהחזירן מרשות הרבים לרשות היחיד לא יאכלו.
<h2>דף מב.</h2>
מי ששבת בבקעה ואינו יודע לכוין אלפיים אמה שיעור תחום שבת, מהלך אלפיים פסיעות בינוניות וזהו תחום שבת.
יצא שלא לדעת והרי הוא עומד בבקעה ועמדו גויים והקיפו את כל הבקעה לשם דירה, יש מי שהורה שאינו מהלך אלא ארבע אמות כקודם שהקיפוה. ואין דבר זה מחוור אלא כל שהקיפוה גויים מהלך את כולה. יצא שלא לדעת ועשו לו מחיצה של בני אדם ממקומו ועד תחומו יכנס, שמחיצת בני אדם מחיצה היא, לא היו שם בני אדם שיספיקו למלאות מחיצה ממקומו ועד תחומו, אם מחיצתם נבלעת בתוך תחומו על הדרך שביארנו למעלה יכנס, שהבלעת תחומין מתרת. במה דברים אמורים בשעמדו שם האנשים שנעשו מחיצה שלא על דעת כן, אבל אם עמדו שם על דעת מחיצה, ואפילו אחד מהן לא יכנס. ויש מן הגאונים שאמרו שאין עושין מעשה כזה עכשיו, שאין עכשיו בקיאין בהצנע ובהסתר ושמא ישאלו זה את זה וירגישו בדבר, אבל לא ראיתי לאחד משאר מורי הוראה שיחששו לדבר זה.
שבת בבקעה והקיפוה גויים בשבת מחיצה אפילו הקיפוה לדירה, אינו מהלך בה אלא אלפיים אמה, הואיל וכשקידש היום וקנה שם שביתה לא קנה אלא אלפיים אמה.
<h2>דף מד:</h2>
מי שיצא ברשות ב"ד חוץ לתחומו כחכמה הבאה ליילד ומי שיוצא להציל וכיוצא בזה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח מאותו מקום שהולך שם כאילו קנה שם שביתה, ואפילו אמרו לו בדרך כבר נעשה מעשה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח מאותו מקום שנאמר לו.
היו אותן אלפיים אמה מובלעות בתוך תחומו ואפילו אמה אחת, יכנס לתחומו וכל שנכנס ברשות לתחומו הרי הוא כאילו לא יצא, שהבלעת תחומין מתרת לעולם כמו שביארנו.
<h2>דף מה.</h2>
אימתי אדם קונה שביתה בכניסת בין השמשות ואין אדם קונה שביתה לאחר בין השמשות. במה דברים אמורים בשהיה במקום הראוי לקנות שביתה, אבל אם היה כל בין השמשות במקום שאינו ראוי לקנות שם שביתה, הרי זה קונה שביתה אפילו לאחר שחשכה אם יגיע למקום הראוי לקנות שביתה. כיצד, הרי שהיה כשקידש היום בימים או בנהרות למעלה מעשרה טפחים אינו ראוי לקנות שם שביתה, לפי שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים כמו שביארנו. ולפיכך אם יגיע למטה מעשרה טפחים אפילו באמצע שבת שם קונה שביתה ויש לו משם אלפיים אמה לכל רוח. קונה אדם שביתה בין ער בין ישן. היה ישן בעיר כל בין השמשות הרי הוא כאנשי העיר. היה ישן בדרך אע"פ שסבור שהוא רחוק מתחום העיר וניעור לאחר שחשכה ונודע לו שהוא תוך תחומי העיר, הרי הוא כאנשי העיר. במה דברים אמורים בשלא אמר שביתתי במקומי, אבל אמר שביתתי במקומי כבר עקר שביתתו מן העיר בפיו וקנה כאן שביתה.
שנים שהיו מודדין זה כנגד זה זה למזרח וזה כנגדו למערב ונבלעו אמותיו של זה, [לתוך אמותיו של זה], מביאין לאמצע ואוכלין ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו ואם היו שלושה ואמצעי מובלע ביניהן הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה בזה.
<h2>דף מה:</h2>
הטבח ישראל ששחט ביום טוב שור של פטם, הרי הוא כרגלי כל אדם וכל מי שלוקח ממנו הרי הוא כרגליו, לפי שמחמת תקנת הטבח שיבואו הכל לקנות עשאוהו כשל הפקר שלא קנו שביתה. ושור של רועה הרי הוא כאנשי אותה העיר ומוליכין אותו אלפיים אמה לכל רוח. ואפילו היו קצת מאנשי אותה מדינה שערבו לאחד מן הרוחות אינו אוסר על בני המדינה, אלא הרי הוא כרגלי רוב אנשי המדינה. והטעם לשור של רועה כטעם של פטם, אלא שכל אחד (הפקידו) [הפקירו] כפי מה שהלוקחין עשויין ליקח ממנו.
נכסי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי המוצא ומוליכן כרגליו. נכסי הגוי קונין שביתה במקומן, אע"פ שאין הגוי בן שביתה ובדין הוא שלא יקנו נכסיו שביתה כנכסי הפקר, גזרו בנכסי הגוי לעשותן בני קניית שביתה משום כלים של ישראל.
גשמים שירדו מערב יום טוב סמוך לעיר תוך אלפיים אמה הרי הן כבור של אותה העיר, לפי שדעת אנשי העיר סומכת עליהן. במה דברים אמורים במים המכונסין בבורות ובמערות או מים הנובעין ומכונסין בבאר ובכיוצא בזה. אבל מים המושכין בין מים רודפין כנהרות בין מים ההולכין לאט כמעיינות הנובעין וזוחלין חוץ למקום נביעתן וכן מימי הים, אינן קונין שביתה, שכל דבר שהוא נע ונד אינו קונה שביתה, ואפילו היו של יחיד והרי הן כרגלי כל אדם. ויש מן הגדולים שדנו מזה אפילו לגופו של אדם שלא יהא קונה שביתה אם היה מהלך בין השמשות, ולא יראה לי כן שאין דנין לאדם מן הנכסים, ובין עומד ובין מהלך קונה גופו שביתה. בור של שותפין שמילא אחד מן השותפין ונתן לחבירו השותף עמו, הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, שכל שיש לזה שמילא לו שותפות בו, זה הממלא שליחותו הוא עושה והוברר הדבר כי משלו היו. בור של הפקר הרי הוא כרגלי כל אדם, מילא אחד ונתן לחבירו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, לפי שהממלא כמגביה מציאה למי שנתמלאו לו והמגביה מציאה לחברו קנה חברו. מילא אחד לעצמו ונתן לחברו הרי הן כרגלי הממלא, שמשעה שמילא לעצמו קנו שביתה כרגליו. הממלא מן המים הזוחלין שלא קנו שביתה בין השמשות כמו שביארנו, הרי הן כרגלי כל אדם הממלא לעצמו. ויש מי שהורה כי לעולם הן כרגלי כל אדם ואפילו מילא מי שעירב לצפון וחזר ונתנו לאחר שעירב לדרום, הרי הן כרגליו להוליכן לדרום. ולא עוד אלא אפילו בעודן של מי שעירב לצפון, אחר שעירב לדרום מוליכן עמו לדרום, לפי שלא היו ראויין לקנות שביתה מערב יום טוב מפני שלא היו ננוחין ואפילו היו להם בעלים.
בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ולפיכך אנשי העיר אם לא עירבו כל אחד ואחד מוליכין אלפיים אמה לכל רוח, ונכרי שמילא מהן אינו מוליכן אלא כרגלי אנשי העיר. עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום זה מוליך כרגליו לצפון וזה מוליך כרגליו לדרום, שבור זה כבור של שותפין ויש ברירה. אבל אם נכרי בא ומילא לעצמו לא יזיזם ממקומן, לפי שהמים שבידו הרי הן של אנשי העיר והרי מעורבין התחומין זה בזה, מילא אחד מן העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו. ויש מי שאומר דבור של אנשי העיר אין להם לעולם אלא אלפיים אמה לכל רוח, ואפילו עירב אחד מהן לא יוליכם אלא אלפיים אמה, ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר.
חבית של יין ושמן וכיוצא בו שהוא של שותפין וחלקוה ביום טוב, כל חלק וחלק הרי הוא כרגלי בעליו, שבכל דברי סופרים יש ברירה. בהמה של שותפין ששחטוה ביום טוב וחלקוה ביניהם, יש מי שאוסר להוליך רק כרגלי שניהם. ומה בין חבית לבהמה, לפי שהבהמה אי אפשר לומר בה ברירה לפי שהתחומין יונקין זה מזה לאחר שחשיכה ונמצא מתחומו של זה מעורב בתחומו של זה. ויש אומרין שהבהמה כחביות ואין חוששין לערוב תחומין כזה, שהמיעוט בטל ברוב ואין לו תובעין וכל כיוצא בזה המיעוט בטל אצל הרוב וכן עיקר, אלא שיש לחוש ולהחמיר כדברי הראשונים. השואל כלי מחברו מערב יום טוב, אע"פ שלא מסרו לו מבערב אלא ביום טוב הרי הוא כרגלי השואל. והשואל כלי מחברו ביום טוב הרי הוא כרגלי המשאיל, ואע"פ שהיה רגיל להשאילו לו כל היום ובכל יום טוב ויום טוב, אין אומרין מן הסתם למחר ישאילנו והרי הוא מערב יום טוב מיוחד לו, אלא כל שלא קדם מערב יום טוב ושאלו, הבעלים חושבין שמא מצא כלי אחר וביד אחר ושאלו ממנו. שניים ששאלו חלוק אחד, זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה, זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום, זה שעירב לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום, וזה שעירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעירב עליו לצפון. ואם מצעו עליו את התחום זה לסוף אלפיים אמה לצפון וזה לסוף אלפיים אמה לדרום, לא יזיזוהו ממקומו. האשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה וכן תבלין לקדירתה הרי הן כרגלי שתיהן, ולפיכך אם מצעו את התחום לא תזיזם ממקומן. ואע"פ שכל אלו מיעוט הן לגבי העיסה והקדרה אין בטלין ברוב, לפי שאלו עשויין לטעם וטעם אינו בטל. ועוד שהרי יש לאלו מתירין לערב, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ואע"פ שלא אמרו כן במין בשאינו מינו המים והמלח בעיסה והתבלין בקדרה כמין אחד הן, לפי שאי אפשר לעיסה ולקדרה בלא אלה.
<h2>דף מז:</h2>
הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ומוליכין אותן למקום שהבעלים יכולין להלך, במה דברים אמורים בזמן שהן תוך תחומו ואפילו הן באוצרות חוץ לעיר, כל שהן עמו תוך תחומו הרי הן כרגליו. היו נתונין בעיר אחרת אע"פ שבני אותה העיר ערבו אצלו ויכולין לבוא למקום שהוא שובת שם ופירותיו נתונין באותה העיר לא יזיזוה ממקומן. ואם היו מופקדים אצלם מותרין להביאן למקום שהן באין, שכל המופקד אצל אחרים הרי הוא כרגלי מי שהפקדון אצלו ולא כרגלי המפקיד. ואם ייחד לו קרן זוית הרי הוא כרגלי הבעלים, שאינן מופקדין אצל זה אלא שהשאיל לו קרן זוית זו ברשותו ליתן שם פירותיו. לפיכך המוסר בהמה לרועה הרי הוא כרגלי הרועה. היה רגיל למסור בהמתו לרועה אחד שיש בעיר, אפילו לא מסרה לו מערב יום טוב ומסרה לו ביום טוב הרי הוא כרגלי הרועה, בידוע שהוא עתיד למוסרה לו למחר להוליכה לרעות. היו שם שנים אפילו היה אחד בנו ומסרה לו ביום טוב אינו כרגלי הרועה אלא כרגלי הבעלים, שכל שלא פירש מערב יום טוב מבעוד יום שימסרנה לו, לא היתה כרגלי אחד מהן. ואין אומרין בכיוצא בזה יש ברירה, שכל דבר שהוא שלו ומוסרו לאחרים ביום טוב ולא פירש בפיו מערב יום טוב לומר הרי זה בחזקת מי שאמסרנה לו למחר, אין כאן ברירה, אבל אם פירש ואמר כן מערב יום טוב הרי הוא כרגליו ויש כאן ברירה. היה רגיל למוסרה לבניו הרי זה כרועה נכרי, והרי הוא כרגלי הבן. וראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאם מסרה לבנו הרי הוא כרגלי האב, ולא נתכוונו לי דבריו כלל.
לפיכך גוי שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזום ממקומם. וכבר נתבאר למעלה שהיוצא ממקומו באונס או על ידי גויים או ברצון יש לו ארבע אמות, ואם הוא בעיר כל העיר לו כארבע אמות. ולפיכך גוי שהביא פירות או בהמה ועופות לעיר מותר לטלטלן בכל העיר, וחוץ לעיר אסור וגוי שהביא פירות דורון לישראל שאמרו שאם אין במינן במחובר לקרקע הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, אותו ישראל אחר אע"פ שמותר באכילתן לא יזיזם מארבע אמות, וכל הבית וכל העיר שהכניסם שם הגוי הרי הם נידונין כארבע אמות. השואל כלי מן הגוי ביום טוב אם אותו כלי שבת עמו לא יוליכם אלא אלפיים אמה לכל רוח, וכן גוי ששאל כלי מישראל והחזירו לו ביום טוב, יש לו אלפיים אמה לכל רוח.
<h2>דף מח.</h2>
כבר ביארנו שהמודד יש לו ארבע אמות שהן מקומו של אדם ונותנין לו אלפיים אמה מלבד אלו. ארבע אמות של מקומו, לא באמה של קודש שהיא בת שישה טפחים בינונים של כל אדם מודדין, אלא באמה שלו מודדין לו, שאם היה ארוך מודדין לו באמה שלו, ואם היה ננס באיבריו מודדין לו באמה בינונית של כל אדם.
<h2>דף מט:</h2>
מי שהחשיך לו בדרך וראה אילן או גדר ואמר שביתתי תחת אותו אילן או תחת אותו גדר, אם יש בין מקום רגליו ובין סוף נופו של אילן יותר מאלפיים אמה וארבע אמות, לא יזוז ממקומו ונעשה חמר גמל, לפי שתחת האילן לא קנה שביתה שמא דעתו היה לשבות בסוף נופו ואי אפשר לפי שהוא לו חוץ לאלפיים אמה, ובמקום שהוא עומד שם לא קנה שביתה לפי שעקר שביתתו מכאן בפירוש, ולפיכך נעשה חמר גמל ואין לו אלא ארבע אמות של מקומו. היה כל נוף האילן מובלע בתוך אלפיים וארבע אמות אע"פ שיש ברוחב הנוף מצפונו לדרומו שמונה אמות או יותר ואע"פ שלא סיים לו מקום ידוע בתחתיתו של אילן, יכול הוא להלך לתחתיתו אלא שנעשה בכל תחתית האילן חמר גמל לפי שלא סיים לו מקום אם לצפון האילן או לדרומו. ולפיכך אם היה ביתו לצפון האילן, כשהוא בא למדוד אלפיים אמה מן האילן לביתו, מודדין לו מדרומו שמא בדרומו קנה שביתתו, וכשבא למדוד לחזור לדרום כנגד עקבו, מודדין לו מן הצפון שמא בצפונו קנה שביתתו. ולפיכך צריך שיסיים בצפונו או בדרומו או בעיקרו, והוא שלא יהא בעיקרו של אילן יותר מארבע אמות. אבל אם היה ברוחב עיקרו של אילן יותר מארבע אמות, נעשה עיקרו של אילן חמר גמל כדרך שביארנו באילן. ויש מי שהורה שאם לא סיים מקום, אם יש בתחתיתו של אילן שמונה אמות, אפילו לתחתיתו של אילן אינו הולך ולא יזוז ממקום ארבע אמותיו, אלא אם כן אמר יקנו לי ארבע אמות מתוך שמונה. ויש מחמירין אף בכיוצא בזה שהרי לא סיים מקום, אבל אם אין ברוחבו שמונה אמות הולך הוא לתחתיתו שהרי מקצת מקומו ניכר, ולדברי הראשונים דעתי נוטה.
כשאמרו שיכול לומר שביתתי במקום פלוני וקנה שביתה, לא אמרו אלא כשמכיר הוא המקום שסיים. כיצד, אמר שביתתי תחת אילן או תחת גדר שהוא לי תוך אלפיים אמה ואינו מכירו, לא אמר כלום. אבל היה מכירו ואמר שביתתי תחת אילן פלוני לצפונו או לדרומו או בעיקרו, קנה שביתה.
אלפיים אמה של תחומין אינן עגולות אלא מרובעות כדי שיהא נשכר את הזויות שהן שמונה מאות אמות. ויש מן המורים שהורה כי לעולם רשאי להלך אלפיים ושמונה מאות אמה כמידת האלכסון ואפילו הולך אל עבר פניו או לעבר פני העיר. ויש מי שהורה שאין לו אלפיים ושמונה מאות אלא כשהולך באלכסון תחומי העיר או באלכסון תחום מקומו, אבל במהלך אל עבר פניו או אל עבר פני תחומי העיר אין לו אלא אלפיים אמה בלבד.
היה חוץ מתחומי העיר קנה שביתה במקומו ויש לו ממקומו אלפיים אמה מרובעות לכל רוח ונשכר את הזויות על הדרך שאמרנו.
עיקר עירוב זה ברגל ולא אמרו לערב בפת אלא להקל על עשיר שעומד בביתו ושולח עירובו ביד עבדו וביד שלוחו, ולפיכך בין עני ובין עשיר שיצא מביתו לקנות שביתה באחד מן המקומות אע"פ שיש לו בביתו פת שיכול לערב בו, מותר לו לערב ברגליו. במה דברים אמורים בעומד במקום ואומר שביתתי במקומי, אבל בשאינו עומד במקום שרוצה לקנות שם שביתתו ואומר שביתתי במקום פלוני, לא אמר כלום. במה דברים אמורים בעשיר, אבל העני עומד במקומו ואומר שביתתי במקום פלוני, כיון שעיקר עירוב ברגל כל שהוא עני ואומר שביתתי במקום פלוני רואין כאילו רגלו שם. איזהו עשיר ואיזהו עני לדבר זה, כל שיוצא מביתו על דעת לקנות שביתה באחד מן המקומות אפילו עני הרי זה עשיר לדבר זה, שאין לך עני שאין לו בביתו אוכלין שיכול לערב בהן. יצא מביתו שלא על דעת לערב וחשכה לו בדרך, אפילו היה בידו פת לערב בו ואילו היה רץ היה יכול להניח עירובו במקום שנתכוין לקנות שם שביתה, ולא עשה כן אלא שאמר שביתתי במקום פלוני, הרי זה כעני וקנה שם שביתה.
<h2>דף נ:</h2>
גדולה מזו אמרו שאפילו היה קרוב תוך אלפיים אמה לאחד מכל אלה ואמר שביתתי שם, הרי הוא כאילו שבת בתוכו ומהלך את כולו וחוצה לו אלפיים אמה. במה דברים אמורים במקום המסויים כאחד מכל אלו שאמרנו. אבל אם היה אחד מכל אלה יתר מבית סאתיים ואמר שביתתי במקום פלוני מן התל או מן הקרפף ואפילו שבת בתוכו, אין לו אלא אלפיים אמה מאותו המקום שסיים בלבד.
היו שנים או יותר ואין ביניהם מי שיכיר אלא אחד מהם, אותם שאין מכירין מוסרין שביתתן לאותו שמכיר, ואותו שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני ודיין. ובמה דברים אמורים בזמן שיכול להגיע שם קודם שחשכה אילו היה רץ, ואע"פ שהלך לאטו ולא הגיע שם קודם שחשכה, אבל אם בשעה שאמר תהא שם שביתתי היה כל כך סמוך לחשכה שאפילו דרך מרוצה לא היה מגיע שם קודם שחשכה לא קנה שם שביתה.
המערב לשתי רוחות ואמר עירובי שבצפון יקנה לי עד חצי היום ועירובי שבדרום יקנה לי מחצי היום ואילך וסבור שמותר לערב לשתי רוחות, או שאמר לשני עבדיו צאו וערבו לי ועירב לו האחד לצפון והאחד עירב לו לדרום, אין האחד משני עירובין אלו ברור, ולפיכך אינו מהלך לצפון אלא כעירובו לדרום ולדרום אלא כעירובו לצפון. ואם מצעו את התחום כגון שהניח שבצפון לסוף אלפיים אמה וכן לדרום לסוף אלפיים אמה, הרי זה חמר גמל ולא יזוז מארבע אמותיו ואפילו הוא בתוך העיר, שהרי כלתה מדתו שבצפון ושבדרום באמצע העיר, ואין לו אלא עד מקום שכלתה המדה כמו שביארנו.
<h2>דף נא.</h2>
תחומי אלפיים אמה אינן תורה אלא מדברי סופרים, ויש מן הגאונים שהורו שתחום שלוש פרסאות שהם שנים עשר מיל אסורין דבר תורה ולוקין עליהן דבר תורה. וממחנה ישראל למדוה שנאמר אל יצא איש ממקומו כלומר ממקום מחנה ישראל, ומחנה ישראל גמירי ששלוש פרסאות היה. ויש מי שהורה שכל התחומין אינן תורה אלא מדברי סופרים, ולפיכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין ואפילו של שלוש פרסאות, ולזה דעתי נוטה.
כל ארבע אמות שאמרו כאן הם ואלכסונן הן, שהן חמש אמות ושלושה חומשי אמה.
<h2>דף נא:</h2>
שולח אדם עירובו על ידי הכל ואפילו על ידי עבד ואפילו על ידי שפחה, והוא שיהיו גדולים בני דעת ומודים בעירוב, אבל אם שלחו על ידי חרש שוטה וקטן וביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. הכותי אינו מודה בעירוב ולפיכך אין משלחין את העירוב על ידו. ואם אמר לאחד לקבלו מהם ועמד הוא וראה שהגיעו לאותו שאמר לקבלו, אע"פ שלא ראה אם קבלו מהם אם לאו, סומך עליו שחזקה שקבלו שחזקת שליח בשל דבריהם עושה שליחותו. ולפיכך נתנו לפיל והוליכו ואמר לאחד לקבלו, אם עומד ורואה עד שהגיעו אצלו הרי זה עירוב, שחזקת שליח עושה שליחותו.
<h2>דף נב.</h2>
אלפיים אמה שאמרנו חוץ ממקומו הן, וכמה הוא שיעור מקומו של אדם ארבע אמות, ולפיכך יש לו ארבע אמות ועוד אלפיים אמה, ויש מי שהורה שנותנין לו ארבע אמות לכל רוח שהן שמונה על שמונה והוא באמצען, ולזה דעתי נוטה. ויש מי שאומר שאין לו אלא ארבע אמות ונוטלן לאיזה רוח שירצה, ואם בירר לו אינו יכול לחזור בו.
הנותן עירובו יש לו ארבע אמות ולפיכך פעמים שמתכוין לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו ברשות היחיד עירובו עירוב. כיצד, הרי שנתן עירובו בכותל שברשות הרבים שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה או באילן גבוה עשרה ורחב ארבעה או בבור עמוק עשרה ורחב ארבעה, ונתכוין הוא לשבות סמוך לו ברשות הרבים בקרוב ארבע אמות, כל אותן ארבע אמות מקומו הן כאילו שבת שם וכרשות היחיד נדונת לו, ורשות היחיד עולה עד לרקיע והרי הוא ועירובו ברשות היחיד. דבר זה מקולי קניית העירוב הוא ולא שיהא מותר לו להביאו אצלו מן המקום שהוא שם. דבר תורה מקום שביתתו רשות הרבים גמורה היא, ומקום עירובו רשות היחיד גמורה היא, ובין השמשות ספק של תורה הוא שמא לילה הוא ואסור להוציא מרשות זה לרשות זה, אלא שהעירוב מדברי סופרים והקלו בו בדבר זה.
מי שהיה בעיר אחת ויש לו בית במקום אחר רחוק משם יותר מאלפיים אמה, ויצא ממקומו ללכת לביתו ובאמצע הדרך מקום הניכר שקונין שם שביתה הרגילין ללכת ממקום זה למקום האחר אם לאחר שהחזיק בדרך מעט אמר לו חברו עת צנה הוא עת חמה הוא לין פה הלילה ולמחר תשכים ותלך ושמע לו ולן כאן, אע"פ שלא אמר בפיו שביתתי במקום פלוני הרי זה מוחזק באותו המקום האמצעי שרגילין להניח שם העירוב ללכת למקום האחר, שכל שהחזיק בדרך הרי זה כעני וכאילו אמר בפיו שביתתי במקום פלוני. ויראה לי שאין דברים אלו אמורים אלא במי שיש לו בית באותו מקום השני שרצה ללכת שם, אבל אם אין לו בית שם כל שחזר ולא הלך אינו מוחזק, אפשר שנמלך שלא לילך שם באותה שבת, ולפיכך אינו מוחזק עד שיאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני. מעשה היה באחד שהביא סל מלא פירות לחכם ערב שבת והחזיר פניו לשוב לביתו והניחו החכם עד שיחזיק בדרך וירד בסולם לבד ואחר שירד בסולם אמר לו לין פה הלילה ולבקר השכם ולך, ועשה כן ואע"פ שלא אמר בפיו תהא שביתתי במקום פלוני. בני העיר שמסרו עירובן לזה להניחו להן במקום מסויים מן הדרך לקנות שם שביתה ולאחר שהחזיק בדרך החזירוהו קודם שהגיע למקום שהיה לו להניח עירובן של בני העיר, הוא מותר כמו שביארנו לפי שהוא כעני אבל בני העיר אסורין והרי הם כאנשי אותה העיר לפי שהם במקומם היו עומדין ועשירים הם ואין קונים שם שביתה אלא אם כן נתנו שם את העירוב כמו שביארנו.
<h2>דף נב:</h2>
מי שיצא חוץ לתחום אלפיים אמה, יש מי שהורה שאפילו לא יצא אלא אמה אחת לא יכנס, אלא אם רצה לילך עוד ארבע אמות הולך, לפי שהחכמים נתנו ארבע אמות לאדם משום מקומו. במה דברים אמורים בשבירר לו אותן ארבע אמות לחוץ, אבל אם לא בירר יכול הוא לברור אותן לעצמו כלפי תחומו, ואפילו יצא שלוש אמות ועומד ברביעית יכנס. ויש מי שהורה שיש לו ארבע אמות לעולם לכל רוח ולזה הדעת נוטה. ולפיכך אם יצא שלוש אמות והוא עומד ברביעית יכנס. יצא ארבע אמות ועומד בחמישית אל יכנס. במה דברים אמורים בששני רגליו בחוץ, אבל רגלו אחת בחוץ ורגלו אחת בפנים רואין אותו כאילו כולו בפנים ולעולם נותנין אותו למקום שרובו עומד שם. דברים אלו שאמרנו בשידוע שכיוונו מודדי התחום את המדה, אבל אם אינו ידוע מן הסתם דנין את המודדין שכנסו הציון לתוך התחום חמש עשרה אמה, ולפיכך אפילו יצא שמונה עשרה אמה ועומד בתוך התשע עשרה יכנס, היה עומד בתוך עשרים לא יכנס.
בית הכנסת שיש בו דירה לחזנין והאוצרות שיש בהן בית דירה ובית ע"ז שיש בו דירה לכומרין והקבר והגשר שיש בהן בית דירה ושלוש מחיצות של בית שנפל אע"פ שאין עליהן תקרה, כל אלו מתעברין עמה. וכל אלו בשיש בהן ארבע אמות על ארבע אמות, פחות מכאן אינן ראויין לדירה ואין נמדדין עמה.
<h2>דף נג.</h2>
המרבע את העיר אחר שמרבעה כמו שאמרנו מודד לה אלפיים אמה כנגד כל העיר ורבועה בארבע רוחותיה כמידת העיר ורבועה וחוזר ונותן לכל רוח ורוח בזויות בעיר וריבועו טבלא אחת מרובעת אלפיים על אלפיים כדי שיהא נשכר אלכסון הזויות. ואין אומרים שאין נותנין בזויות העיר אלא טבלא מקוטעת בראשה כדי שלא יהלך בזויות כי אם אלפיים אמה כדרך שהוא הולך כנגד צלעי העיר לבד ולא יותר, שהתורה נתנה פאות לתחומי ערי הלויים ומשם למדו לתחומי שבת.
<h2>דף נה.</h2>
כשאדם מודד תחומי העיר מרבעין את העיר ומשוין זויותיה ואחר כך מודדין, כיצד, עיר שהיא ארוכה וקצרה ברחבה, מניחין אותה כמו שהיא ואין אומרין נראה אותה כאילו רחבה כארכה. היתה עגולה עושין לה זויות ומרבעין אותה, וכשמרבעין אותה מרבעין אותה לרבועי עולם. היתה מרובעת שלא לרבועי עולם, מניחין אותה כמות שהיא. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר, רואין אותה כאילו היא שוה ומודדין לה מן הצד הרחב ומוציאין משם את המידה של אלפיים אמה, אע"פ שיהא התחום יותר מאלפיים אמה לכשנמדוד מצד הקצר. היתה משולשת מרבעין אותה שיהא הזוית התחתון רחב כזויות העליונות. היה בית אחד או יותר יוצאין מראשה האחד, מותחין עליו חוט עד כנגד הראש השני של עיר ורואין את כל החלל שכנגד אותו צלע של העיר כאילו מלא בתים, ואין צריך לומר אם היו בתים יוצאין לה באותו צד משני ראשיה, אחד לצפוני מזרחי ואחד לדרומי מזרחי, וכן עושין ומרבעין אפילו יוצאין לה בתים בכל רוחותיה. במה דברים אמורים כשאין בין שני ראשי העיר משך ארבעת אלפים אמות שתחומי אלפיים אמה שמזה ושמזה מובלעין זה בזה, אבל אם משך היתר מראש זה לראש זה ארוך ארבעת אלפים אמה שאין התחומין מובלעין, יש מי שהורה שאין מרבעין אותה, ויש מי שהורה שבין כך ובין כך מרבעין אותה ולזה דעתי נוטה. היו בתים יוצאים מאמצע העיר הכל מודים שבין כך ובין כך מרבעין אותה. היתה עשויה כמין גאם או כמין קשת, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה, מודדין לה מן היתר ורואין כל החלל כאילו מלא בתים. היו בין שני ראשיה ארבעת אלפים אמה אין מודדין לה אלא מן הקשת. כיצד, היה הולך מביתו של צד הימני שבקשת לבית שבצלע השמאלי שבקשת דרך חלל הקשת, מודדין מפתח ביתו כאילו כל צלע משני צלעי הקשת עיר לעצמה, ולפיכך חלל הקשת עולה לו מן החשבון. בא לצאת מביתו אל היתר וממנו לחוץ, מודדין לו מצד היתר הסמוך לצלע אשר שם ביתו אלפיים אמה לכל רוח, שכל צלע וצלע כעיר אחת.
חומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה ונעשו כשתי עיירות אם אין ביניהן אלא מאה ארבעים ואחת ושליש שהוא שיעור שני קרפיפות, הרי הן כעיר אחת. ואם יש ביניהן יותר הרי הן כשתי עיירות.
<h2>דף נה:</h2>
מערה שאין בתוכה ארבע אמות ויש בנין על פיה שמשלים לארבע אמות נמדדת עמה. שתי מחיצות ויש עליהן תקרה ומעזיבה, יש מי שאומר שנמדדין עמה, ויש מי שאומר שאין נמדדין עמה וכזה ראוי להורות. יושבי צריפין אע"פ שעושין הרבה זה אצל זה אין להן קבע שהבתים עשויין מן ההוצין והערבה וכיוצא בזה עראי הן, וחונין כאן מעט ונוסעין וחונין במקום אחר, וכן יושבי האוהלים במדברות אין מודדין להן לכל אחד אלא מפתח ביתו. ואם יש שם שלוש חצרות של שני בתים קבועים בין של אבן בין של נסרים בתים וחצרות אלו עושין את כולן קבע ומודדין להן מישיבתה כעיר. עיר היושבת על שפת הנחל, אם עשו לפניה איצטבא או חומה רחבה (ארבעה טפחים) [ארבע אמות] יש לה קבע ומודדין לה משפת הנחל שהוא בקיר החומה כדרך שמודדין לעיירות. ואם לאו אין מודדין לכל אחד אלא מפתח ביתו כיושבי צריפין, שאף אלו אין להם קבע מפני שטיפת הנחל.
<h2>דף נז.</h2>
עיבורה של עיר נחשב מכלל העיר וממנו מודדין לו, ומהלך את העיר ואת עיבורה וחוצה לה אלפיים אמה ואיזהו עיבור העיר שבעים אמה ושני שלישי אמה הסמוכין לעיר לפי שהן כחצר לעיר, ואע"פ שהוא קרקע פנוי שאין בו שום בנין, והוא הנקרא קרפף של עיר. ויש מי שהורה שאין נותנין קרפף לעיר אחת אלא לשתים, ולראשון דעתי נוטה. היו שתי עיירות הסמוכות זו לזו אם אין מקיר העיר של זו לקיר העיר של זו אלא מאה וארבעים ואחת אמות ושני טפחים הרי הן כעיר אחת, לפי שנותנין באמצען קרפף לזו וקרפף לזו, והשובת באחת מהן מהלך את שתיהן וחוצה להן אלפיים אמה לכל רוח. ולא עוד אלא מהלך חוץ לעיר כדי עיבורה ואחר כך מהלך אלפיים אמה משם ואילך וזה לפי מה שכתבנו שנותנין קרפף לעיר אחת. היו שלושה כפרים כשורה זה בצד זה נותנין שני קרפיפות בין כל אחת ואחת. היו עומדין כחצובה זה כנגד זה והשלישי כנגד האמצע רואין את האמצעי כאילו הוא ביניהן. במה דברים אמורים בשאין בין החיצונים לאמצעי יתר מאלפיים אמה, אבל אם היה בין החיצונים לאמצעי יתר מאלפיים אמה רואין אותן כאילו כל אחד ואחד כפר יחידי בפני עצמו. לא היה ביניהן יתר מאלפיים אמה, רואין כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין שני האוירין שמכאן ומכאן בין החיצונים לאמצעי יתר על מאה וארבעים ואחת ושליש שהוא שיעור שני קרפיפות, עושה האמצעי את שלושתן להיות אחד. ואפילו יש באורך האמצעי ארבעת אלפים אמה או יותר, שנמצא עכשיו פנוי בין שני החיצונים מרחק רב, לפי שכל שהן עשויין כן עשוי הוא לבנות ביניהן ולמלאותן בנתיים להיות אחד.
קרפיפות אלו שנותנין לעיירות לא לעיבורן נותנין אותן אלא מקיר העיר. יש מי שהורה שאפילו בין בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות לעיר נותנין שני קרפיפות כדרך שנותנין לשתי עיירות. ויש מי שאומר שאין נותנין שתי קרפיפות לבית ועיר אלא לשתי עיירות או לשני כפרים.
<h2>דף נז:</h2>
היה מודד והגיע לגיא או לגדר. אם היה מתלקט עשרה טפחים מתוך יתר מחמש אמות הרי הוא כקרקע חלקה לפי שתשמישו בנחת ולפיכך מודדו בחבל מדידה יפה. היה מתלקט עשרה מתוך חמש אע"פ שעדיין תשמישו בנחת קצת אין תשמישו בנחת כקרקע חלקה, ולפיכך רואין אם יכול להבליעו בחבל של חמישים אמה מבליעו ואין שפועו ומדרונו עולין לו מן החשבון, ואם אינו יכול להבליעו בחבל של חמישים אמה, מקדר ויורד מקדר ועולה. היה מתלקט עשרה מתוך ארבע אמות אינו מדקדק במידה לקדר ולהבליע אלא אומדו והולך לו.
מי שבא למדוד ולקבוע תחומי העיר, לא ימדוד אלא בחבל של פשתן, ואין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה לא פחות ולא יותר כדי שלא ירבה ולא יקצר בתחומין, וכשהן מודדין מודדין שנים אחד אוחז בראש החבל ואחד בראשו השני ונותנין את חבל המידה כנגד הלב כדי שיצא קו המידה ביושר.
<h2>דף נח.</h2>
וכן ההר אם יש בשפועו בין ירידתו ועלייתו יתר מאלפיים אמה ואין חוט המשקולת יורד וסותם כנגדו, אין מבליעין אלא מקדרין. היה זקוף מאד ככותל שבבנין, יש מגדולי המורים שאמר שאינו צריך אפילו אומד, אלא עוברו והולך לו ואינו נכנס לו במידה כלל. כיצד מבליעין, היה מודד תחום לעיר כלפי מזרח והגיע לגיא או להר, אם יכול להבליעו בחבל של חמישים אמה כנגד העיר מבליעו, ואם אינו יכול להבליעו כנגד העיר ויכול להבליעו באותו רוח אפילו שלא כנגד העיר אלא לימין העיר או לשמאלה, הולך ומבליעו שם ומודד וצופה עד שהוא יכול לחזור ולמדוד מידתו כנגד העיר וחוזר ומשלים המידה כנגד העיר. במה דברים אמורים בזמן שיכול להבליעו תוך אלפיים אמה של ימין תחום העיר או של שמאלה, אבל אינו יכול להבליעו תוך אלפיים אמה אע"פ שיכול להבליעו חוץ לאלפיים אמה אינו מבליעו, כדי שלא יאמרו שתחומין באין עד כאן. היה הגיא רחב כנגד מזרח העיר כל כך עד שמתפשט חוץ לתחום לימין ולשמאל ואינו יכול להבליעו שם, צופה ואומד עד מקום שנשלמה לו המידה ומציין בתוך הגיא כדי שלא יצא משם והלאה, שאפילו אין אתה מחשב מדרונו לכלום ואתה רואה אויר הגיא מן השפה אל השפה כקרקע חלקה, הרי הוא יוצא ונמשך חוץ למידת התחום. אימתי אמרו שהולך ומבליעו שלא כנגד העיר בזמן שיכול להבליעו תוך אלפיים אמה של אותו רוח, אבל אינו יכול להבליעו באותו רוח אע"פ שיכול להבליעו ברוח אחרת אינו מבליעו. כיצד, היה מודד תחום המזרח ואינו יכול להבליעו ברוח מזרח, אע"פ שהגיא מתעקם סביב העיר ויכול להבליעו בצפון העיר או בדרומה, הבלעתו עולה לו למידת אותו רוח שיכול להבליעו שם, אבל לא לרוח מזרח אלא מקדר שם ויורד ומקדר ועולה או אומדו כפי מה שהוא הגיא כמו שביארנו. כיצד מקדרין, מודדין בחבל של ארבע אמות והתחתון אוחז בחבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומתגלגלין ומודדין כל הגיא וכל ההר כן, ונמצא משתכר כשיעור חצי קומת המודד בכל ארבע אמות וארבע אמות.
<h2>דף נח:</h2>
אימתי מבליעין בזמן שאין בעומקו של גיא להולך משפתו אל שפתו יותר מאלפיים אמה. היה בו יותר מאלפיים אמה אפילו לא היה תשמישו בנחת אינו מבליעו אלא מקדרו. במה דברים אמורים כשאין קו המידה יורד כנגדו ארבע אמות בעומקו של גיא או מראש הגדר לכנגד תחתיתו, היה הגיא זקוף כל כך כמו שחוט המשקולת יורד כנגדו ארבע אמות אפילו היה הגיא יותר מאלפיים אמה, מודד קרקעיתו של גיא לבד מדידה יפה ואין שפועו ומדרונו של גיא עולה לו מן החשבון, במה דברים אמורים בשאינו יתר מאלפיים אמה בשפתו אל שפתו.
אין סומכין על מדידת התחומין אלא על אדם מומחה במדידת הקרקעות. היו מוחזקין לנו תחומי שבת ובא אחד מומחה ומדד וריבה באחד מן התחומין, שומעין לו ומוציאין את הקרן השני המועט כנגד המרובה, לפי שמחזיקין את המרובה במכוון ואת המועט במוטעה. באו שנים ומדדו זה ריבה וזה מיעט, שומעין למי שריבה ובלבד שלא ירבה על השני יותר מאלכסון העיר שהן חמש מאות ושבעים ושתים אמה בקירוב, לפי שבשעה שירבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפיים ולפיכך מיעט מידתו ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה פחות מאלפיים, וזה האחרון מדד אלפיים מצלע המדינה, ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביתר מזה. לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפילו בחמש מאות ושבעים ושתים אמה בקרוב שומעין לו, ביתר מיכן אין שומעין לו. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. ונאמן הגדול לומר זכור אני שהיינו באין בשבת עד כאן כשהייתי קטן וסומכין על עדותו, שהתחומין מדבריהם ולא אמרו חכמים בתחומין להחמיר אלא להקל.
<h2>דף ס.</h2>
כבר ביארנו שהשובת במקום יש לו אלפיים אמה לכל רוח חוץ מארבע אמות שנתנו לו חכמים משום מקומו. הנותן עירובו באחד מן המקומות הרי הוא כאילו שבת שם ולשם הוא קונה שביתתו. לפיכך מי שהיה שובת בעיר ונתן עירובו בעיר או בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום ולא נשכר ולא הפסיד בתחומין כלום, שהוא ועירובו במקום אחד. נתנו חוץ לעיבורה של עיר, הרי הוא נשכר מעירובו ולהלן כפי השיעור שהרחיקו מעיבור העיר והלאה, ומה שנשכר מעירובו והלאה הפסיד לאחוריו, ואפילו כלתה מידתו באמצע העיר אין לו אלא חצי העיר, אבל אם כלתה מידתו חוץ לעיר אין מחשבין את העיר כולה אלא כארבע אמות כמו שביארנו בשובת חוץ לעיר.
<h2>דף ס:</h2>
הקונה שביתה חוץ לעיר והיה מודד וכלתה מידתו באמצע העיר אין לו מן העיר אלא עד המקום שכלתה שם מדתו, שאין נותנין כל העיר כארבע אמות אלא לשובת בתוכה או למי שכלתה מידתו בסוף העיר. כיצד, היה מודד וכלתה מדתו בסוף העיר, נעשית לו העיר כולה כארבע אמות ומשלימין לו השאר מן העיר והלאה. כלתה מדתו בין העיר לעיבורה, מחשבין לו את העיר כולה כארבע אמות. אע"פ שאמרו שעיבור העיר כעיר, להקל אמרו לעשותו כעיר לשובת בתוך העיר ולא להחמיר למי שכלתה מידתו בין העיר לעיבור.
<h2>דף סא.</h2>
עיר זו העשויה כמין קשת ויש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אמה או יותר, אע"פ שאין מרבעין אותה מצד ראשיה ואין מודדין אלא מן הקשת כמו שאמרנו, אפילו כן מרבעין אותה מבחוץ, שכולה כעיר אחת מבחוץ, וכל אנשי הקשת מהלכין כל אותו ריבוע ומודדין להם מאותו ריבוע ולהלן אלפיים אמה. עיר העשויה כקשת ויש בין שני ראשיה ששת אלפים אמה ואורך צלעי הקשת אלף אמה ועיר אחרת קצרה יושבת כנגד חוץ היתר שלה רחבה אלף אמה ורחוקה מן היתר אלף אמה, בני הקשת אינן יכולין להכנס לעיר היושבת לה כנגד החץ שלה, לפי שאפילו כשילך אחד מבני ראשי הקשת ביתר אלפיים אמה ומשם באלכסון לעיר שכנגדה, נמצא הולך יתר מאלפיים אמה ועוד לא הגיע לאותה העיר, אבל בני אותה העיר הולכין אפילו לקשת, לפי שאין ממנה ליתר כי אם אלף אמה ומן היתר לסוף הקשת אלף אמה.
נתן עירובו בתוך העיר או בתוך עיבורה ושבת הוא במקום אחר, קנה שביתה בתוך העיר כאילו שבת בתוכה ומהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה. ולפיכך מי שהיה בעיר, ונתן עירובו בעיר אחרת מהלך את כל העיר שנתן בה את עירובו, ואינו מהלך מן העיר ששבת שם אלא עד המקום שתכלה שם מידת עירובו, וכן אם נתן עירובו במקום הראוי לדירה. נתנו בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה אפילו אין בו אלא מארבע אמות עד בית סאתיים וכן בקרפף שלא הוקף לדירה אע"פ שאין בו אלא בית סאתיים או פחות מכאן, אין לו אלא אלפיים אמה ממקום עירובו. ובזה יפה כח השובת מכח עירובו, שהשובת באחד מכל אלה מהלך את כולו וחוצה לו אלפיים אמה לכל רוח.
<h2>דף סא:</h2>
נתן עירובו במערה שיש בה דיורין אפילו גדולה כמערת צדקיהו, מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה. נתנו בעיר חרבה מדיוריה או במערה שאין בה דיורין אלא שראויה לדיורין שהמחיצות קיימות, יש מי שהורה שמהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה כאילו שבת שם. ויש מי שהורה שאין לו אלא אלפיים אמה ממקום עירובו ולזה דעתי נוטה.
שבת בעיר אפילו היא חרבה, כל העיר כולה לו כארבע אמות ואפילו גדולה כאנטוכיא, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה, וכן במערה גדולה שהיתה ישבה ואחר כך חרבה כמערת צדקיהו, הרי היא כולה לו כארבע אמות.
<h2>דף עג.</h2>
הרועים והקייצים ושומרי פירות בזמן שדרכן ללון בעיר אע"פ שאוכלין בשדה, הרי הן כאנשי העיר שאין קבע שלהן אלא בעיר ודעתן להיות כאנשי העיר. ובזמן שדרכן ללון בשדה אע"פ שנכנסין ואוכלין בעיר, מודדין להם מן השדה ויש להם משם אלפיים אמה לכל רוח אע"פ שנכנסין ואוכלין בעיר, מפני שאין להם מי שיביא להם פתן לשדה ואילו היה להם היתה דעתן נוחה שם יותר, שעיקר דירתן במקום שישנין שם לשמור בהמתן ופירותיהן. כיוצא בדבר חברים שיושבין בבית המדרש והמקום צר להם ויוצאין ויושבין ואוכלין עם בעלי בתים בשדה ובגן ולנין בבית המדרש, כשמודדין להם אין מודדין להם אלא מבית המדרש ששם עיקר ישיבתן ולשם היתה דעתן נוחה לאכול פתן אם היה באפשר להם.
<h2>דף פ.</h2>
כל מי שמזכין על ידו עירובי חצרות מזכין על ידו עירובי תחומין, וכבר ביארנו למעלה על ידי מי אדם מזכה את העירוב בחצרות.
<h2>דף פ:</h2>
בכל דבר שמשתתפין בו שתופי המבואות מערבין עירובי התחומין, וכבר ביארנו למעלה בשתופי המבואות במה משתתפין, וכמה שיעורו, מזון שתי סעודות לאדם אחד ואם היו מרובים צריך מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. כיצד, אם עירב בדבר שסומכין עליו משום סעודה צריך כדי לסמוך עליו שתי סעודות. ואם סומכין עליו משום ליפתן עד שיהא בו כדי ללפת בו מזון של שתי סעודות.
<h2>דף פב.</h2>
מניח אדם עירובי תחומין משלו על של חבירו, וצריך שיזכה לו על ידי אחר ויודיענו קודם שחשיכה, לא הודיעו קודם שחשכה אע"פ שקבלו עליו מי שעירב לו, לא קנה עירוב שכל שאינו יודע בעירוב אין לומר בו ברירה, ואין מערבין עירובי תחומין על האדם שלא מדעתו שאין כאן זכות שמא לא ברוח זה הוא בוחר אלא בשני או להיות כבני עירו.
אין מערבין אלא לדבר מצוה, עירב שלא לדבר מצוה אין עירובו עירוב. כיצד, עירב כדי להקדים פני רבו או פני חכם שבא או ללכת לבית המשתה של אירוסין או של נשואין או כדי לברוח מפני המציק שבא לעיר וכיוצא בזה הרי זה עירוב. עירב כדי ליראות וליהנות שם בלבד אינו עירוב. במה דברים אמורים בנותן את עירובו, אבל אם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בין השמשות בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות יש לו ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל רוח.
קטן עד בן שש יוצא אפילו בעירוב אמו ואינה צריכה להוסיף בעירובה מחמתו וכן בעירוב אביו. במה דברים אמורים בשאין האב עמו בעיר, היו האב והאם עמו בעיר, אם היה חריף ובריא עד שהוא בן ארבע יוצא בעירוב האם ולא בעירוב האב לפי שדעתו קרובה אצל האם יותר משל האב. אם היה יתר על בן ארבע יוצא בעירוב האב ולא בעירוב האם. היה חולה או שאינו חריף אפילו בן חמש יוצא בעירוב האם, יותר מבן חמש יוצא בעירוב האב. כך יראה לי אלא שראיתי לאחד מן הראשונים שיהא הקטן יוצא לעולם בעירוב האב בלי שיערב עליו וראוי לחוש לדבריו.
<h2>דף פב:</h2>
העבדים והשפחות הכנענים אינם כרגלי הבעלים אלא צריכין עירוב לעצמן מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. ומערב רבם עליהן לאיזה רוח שירצה, בין ירצו בין לא ירצו ואפילו מיחו ביד רבן וערבו לעצמן אינן יכולין למחות ויוצאין בעל כרחן בשל רבן. וכן מערב אדם על בנו ובתו הקטנים בין מדעתן בין שלא מדעתן כעבדיו ושפחותיו הכנענים. אבל אינו מערב על בנו ובתו הגדולים ולא על אשתו ולא על עבדיו ושפחותיו העברים בעל כרחם. ואם עירב עליהן יכולין למחות בין קודם שחשכה בין לאחר שחשכה, ובלבד אם מיחו לאחר שחשכה כשהודיעום מיד. וכולם שעירב הוא עליהם והניח מזון שתי סעודות על כל אחד ואחד, יוצאין בעירובו אם לא מיחו בידו, ואפילו לא הודיעום עד לאחר שחשיכה. עירב הוא עליהם ולא הודיעם וערבו הן לעצמן לרוח אחרת אינן יוצאין בעירובו, שכל שעירבו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו.
וכמה שיעור מזון שתי סעודות, בפת, יראה לי כל שיש בו כדי חמישה ביצים ושליש, וכל אדם מערב בכך ואפילו היה רעבתן, לפי שהלכו בעירוב להקל, ושאר בני אדם חולה וזקן לפי מה שהוא אדם להקל משיעור זה, כדי מזונו לחול ולא לשבת לפי שבחול מזונו מועט, כל האוכלין מצטרפין לשתי סעודות, אפילו למחצה לשליש ולרביע.
<h2>דף צט:</h2>
דברים אלו שאמרנו באילן שענפיו גבוהים מן הארץ שלושה טפחים או יותר או שאינן גבוהין שלושה אלא שלא תקנו נופו שלא ינידנו הרוח, שכל מחיצה שרוח מצויה מנידתה אינה מחיצה. אבל אם אינו גבוה מן הארץ שלושה ותקנו נופו בקוצים או ביתדות שלא ינידנו ויטלטלנו הרוח, הרי זה כמוקף גדר, וכל שאין בו יתר מבית סאתיים הרי זה מקום מסויים כקרפף ותל ונקע והולך ממקום רגליו עדיו אלפיים אמה, ומהלך את כולו וחוצה לו אלפיים אמה.
